לפעמים אנחנו מחליטות לעשות שינוי. זה יכול להיות הרגל קטן שרצינו לאמץ, תגובה שהחלטנו לשנות או סדר יום חדש. אנחנו יוצאות לדרך עם המון רצון טוב, ופתאום – כאילו הכל נתקע. משהו בפנים מתנגד, הקושי נערם, ואנחנו מוצאות את עצמנו חוזרות אחורה בייאוש. מוכר לך?
לא מזמן למדתי עם קבוצה את ההקדמה למערכת העבודה המוסרית בספר "עלי שור" של הרב וולבה, ומצאתי שם פנינה של ממש על חכמת הנפש. הרב וולבה מסביר שעבודת המידות היא מלאכה מורכבת, והוא ממשיל אותה לעגינה של אונייה בחוף מלא צוקים וסלעים. כדי שהאונייה לא תיחבט בסלעים ותטבע, צריך ניווט עדין ומדויק מאוד.
אחד המכשולים הכי משמעותיים בדרך הזו הוא "כוח המרידה".
מתברר שבכל פעם שאנחנו באות לשנות משהו אצלנו, ברגע שאנחנו מתחילות לעשות צעדים מעשיים – כוח המרידה הפנימי מתעורר ומתנגד נחרצות. זהו מנגנון נפשי שלא אוהב שזזים לו מהמוכר, והוא עושה הכל כדי לעצור אותנו.
אז מה עושים? איך מתקדמים בלי לעורר את ההתנגדות הזו?
הרב וולבה משתף בסיפור מתקופת מלחמת יום הכיפורים. הוא ראה מטוסים שמגיעים לגבול מצרים ופתאום מנמיכים טוס, טסים ממש נמוך קרוב לקרקע. כששאל למה הם עושים זאת, הסבירו לו שעל גגות הבתים של המצרים מותקנים ראדארים לקליטת מטוסי אויב. הראדאר בנוי כמו צלחת שקולטת רק את מה שנמצא מעל הקצוות שלה. כדי לא להתגלות, המטוסים היו צריכים להנמיך – וכך הם לא נקלטו בראדאר.
זהו בדיוק הסוד לשינוי בחיים שלנו: אנחנו צריכות לעשות צעדים קטנטנים שלא ייקלטו בראדאר של "כוח המרידה".
בעולם האימון וה-NLP אנחנו קוראות לזה ממ"א: צעדים מינימליים, מאתגרים ואפשריים.
- מינימליים: כדי לא לעורר את כוח המרידה. צעד כל כך קטן שהנפש אפילו לא מרגישה שמשהו "מאיים" עליה או משנה סדרי עולם.
- מאתגרים: בכל זאת, אנחנו רוצות לצאת מאזור הנוחות. הצעד צריך להיות כזה שיגרום לנו סיפוק, שלא יהיה משעמם מדי.
- אפשריים: משהו שיש ביכולתנו לעשות כאן ועכשיו, בהתאם לכוחות שלנו היום.
כשאנחנו מתאימות לעצמנו משימות קטנות, ישימות ומדויקות, נוצרת התקדמות אמיתית. בלי חסימות, בלי מלחמות פנימיות ובלי הפרעות. זו אולי נראית דרך ארוכה יותר, אבל זו הדרך הבטוחה ביותר להגיע לחוף מבטחים ולחולל שינוי שנשאר לאורך זמן.